פסק-דין בתיק ס"ע 4949-06-10

1.         עסקינן בתביעה,במסגרתה תבע התובע את הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, תוספת אישה, ביגוד, הפרשות לקרן פנסיה, דמי חגים, חופשהשנתית, דמי כלכלה,דמי הבראה והפרשי שכר.

2.        התובע הינו תושב שטחים,אשר עבד אצל הנתבעת בענף הבניין. אין חולק,כי התובע עבד אצל הנתבעת החל מ-11/05 ועד 6/07.בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר למספר ימי העבודה שעבד התובע בכל חודש, וכפועל יוצא גם לעניין היקף משרתו של התובע. מחלוקת נוספת נתגלעה בשאלה אם התובע התפטר או פוטר.

טענות התובע

3.        לטענת התובע, הנתבעת לא דיווחה לשירות התעסוקה באופן המשקף את היקף עבודתו של התובע בפועל. התובע עבד מדי חודש 20 ימים לפחות, ואילו הנתבעת דיווחה על פחות ממחצית ממספר הימים. בנוסף, התובעהשתכר ליום סך של 230 ש"ח, ואילו הנתבעת דיווחה על שכר נמוך יותר. כפועל יוצא, הפרשות הנתבעת לשירות התעסוקה לא שיקפו את שכרו הנכון של התובע, ולפיכך זכאי התובע להפרשי הכספים בהתאם.

4.        לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו אצל הנתבעת ללא מתן הודעה מוקדמת.

5.                    עוד נטען כי לתובע לא שולמו כלל דמי חגים, התובע אף לא יצא לחופשה ובסיום העבודה לא שולם לו פדיון חופשה כלל. כמו כן, לתובע לא שולמו דמי הבראה.

6.        לחילופין טען התובע,שאם טענתולעניין גובה שכרו בפועל לא תתקבל,הרי שהוא זכאי להפרשישכר מינימום בהתאם להסכם הקיבוצי ולצווי ההרחבה החלים החל מחודש 8/04.

עוד טען התובע,כי הוא זכאי לשתי מערכות ביגוד בכל שנה, ומשאלה לא סופקו לו זכאי הוא לתשלום בסך 1,333 ש"ח בגינן. בנוסף, זכאי התובע לתשלום נוסף בגין תוספת אישה. לסיכום, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

טענות הנתבעת

7.        לטענת הנתבעת, כל זכויותיו של התובע שולמו לו במלואןוללא פגם. התובע עבד בנתבעת בתקופה הנטענת על ידו, אולם הוא עבד בממוצע 9.3 ימי עבודה לחודש, וסה"כ 117 ימים במהלך 19 חודשי עבודתו.שכרו של התובע היה השכר שדווח לשירות התעסוקה, וכך גם ימי העבודה שלו בפועל.

במהלך חודש יוני 2007 נטש התובע את עבודתו מבלי ליתן הודעה מוקדמת כדין.

התובע לא עבד בסמוך לימי חג,וממילא לא היה זכאי לדמי חגים בשלושת חודשי עבודתו הראשונים כמו גם בגין ימי חג שחלו בשבת. ועוד יש לזכור, כי בחגים מוטלים סגרים.

הנתבעת הפרישה לשירות התעסוקה 4% משכרו של התובע, וזאת בגין חופשה,והפרשות אלה מהוות כיסוי של 12 ימי חופשה בשנה. ממילא קיימתהתיישנות בגין התביעה ברכיב זה.

דמיכלכלה היא זכות נלווית,שאינהניתנת לפדיון בסיום יחסי העבודה. כמו כן, תוספת כלכלה 2000 אינה נוספתלטבלת השכר, אלא מהווהחלק בלתי נפרד ממנה. למרות זאת, מודה הנתבעת בחבות של 945.2 ש"ח בגין דמי כלכלה, עקב שינוי ההלכה בנושא.

באשר לדמי הבראה,התובע זכאי לסך של 1,189.5 ש"ח,אותם יש לקזז בשל אי מתן הודעה מוקדמת.

התביעה בגין ביגוד אינה ניתנת לפדיון,וכן היא התיישנה ואף מופרזת.

תוספת אישה בוטלה.

לסיכום טענה הנתבעת, כי המדובר בסכומים שגויים,מוגזמים ומבוססים על הנחות עובדתיות ומשפטיות שגויות.